אמ;לק - שנתיים של דחיה. דלקת ריאות חודש לפני. אופניים נוחתים לא שמישים. מחזור. גשם מהזינוק, רכיבה עם רוחות של 35 קמ"ש. הגשמת חלום. TOP 3 Takeaways: ציוד - אם היו ספקות לגביו באימונים, אפילו טיפה. יש למרקר תחת סימן שאלה גדול לקראת הקרב. על אחת כמה וכמה כשמדובר בציוד מושאל שאני לא מורגלת אליו. החלפה - ללמוד את הפרטים הקטנים היטב לפני: כמות הקשרים בשקית לא אפשרה לי לפתוח אותה, מאיפה נכנסים, לאן יוצאים - ברגע האמת אחרי 7 שעות על הרגליים אני כנראה אהיה מטושטשת מדי ולא חדה על הפרטי

עשר דקות לפני האוטובוס לנמל התעופה או’הר בשיקאגו, נכנסתי לחנות טיולים פרברית. על גבי תיק גב קטן פשוט של 20 ליטר שקיבלתי במתנה לפני שלוש שנים. בתרמיל ציוד לחודש ימים באקוודור. כלומר תחתונים ספייר. כעבור תשע דקות, יצאתי מהחנות בריצת ספרינט לתחנת האוטובוס עם תיק דויטר דנדש כתמתם של 30 ליטר אליו שפכתי שניות לפני כן את כל תכולת התיק (חוץ מתא אחד ששכחתי. ביי פנס ראש!). לא נורא, זה תורם ל-Light traveling. התיישבתי מתנשפת באוטובוס תחת מבטיו החודרים של הנהג שחשב ששדדתי איזו חנות הרגע.

כתבתי סיפור דרך על שלושה ימים של טיול בין כפרים והרים מוריקים ונחלים זורמים שמסתיים באגם קילוטואה השוכן בתוך לוע הר געש עצום באקוודור - תוכלו לקרוא הכל בקישור

השנה 4:18 לפנות בוקר. אני מטפסת כבר כמעט 4 שעות בשיפועים בלתי אפשריים מכוסי שלג וקרח. כל צעד בגובה 5,500 מטר מקפיץ את הדופק ל-180 של ריצה מאומצת חסרת חמצן. הקטע הנורא הוא שעברתי רק חצי מהדרך מעלה לפסגת הר הגעש קוטופקסי, הר הגעש הפעיל הגבוה ביותר באקוודור. אני פשוט לא מאמינה אני עושה את זה שוב. מה חשבתי לעצמי. רציתי לשפר את תחושת חוסר הכוחות של ניסיון הטיפוס על פסגת הויאנה פוטוסי בבוליביה שנה שעברה. אני מגיעה יותר מוכנה הפעם לסדר הפעולות. מדידת ציוד והעמסתו בתיק עצום ששוקל לפח

יומיים טיפוס לפסגה הגבוהה ביותר הניתנת לטיפוס ללא מדריך באקוודור - Illiniza Norte. על הדרך למעלה לעבר הנוף המשקיף לשפע הרי הגעש מעל העננים בגובה 5126 מטר, כתבתי סיפור דרך - בקישור. #sipurderech

ברגע שאצליח להפסיק לגרד כל פיסת עור חשופה שספגה אינספור עקיצות יתושים משני סוגים, נמלות אש וחרקים מעופפים אחרים במשך חמישה ימים בג’ונגל, אתחיל לסכם. אכלתי גם פירות טרופיים שמעולם לא דמיינתי שקיימים, שני צבי ים על ביציהם ואפילו טרמיטים. אבל נתחיל מההתחלה… גשם זלעפות קיבל את פני ביורדי מהמטוס בעיירה הטרופית רורנבקה שעל שפת נהר הטואיצ’י וג’ונגל האמזונס. פגשתי את דורון, קובי ואת מוגלי המדריך המקומי. כל אחד קיבל מצ’טה, כילה ומזרון שטח ויצאנו אל חמישה ימים במעמקי האמזונס. לאחר הליכ

זה לא ששיקגו מכוערת כמו שפשוט נמאס לי מערים עצומות, מסריחות ומרעישות. שמחתי לעזוב מאחור את העיר האפורה ולנחות בין הרים מוריקים, נחלים קרירים ומינים אנדמיים באקוודור. לפני שמתחילים לטפס גבוה צריך להרגיל את הגוף לגובה ולגרום לו לייצר עוד כדוריות דם אדומות כדי להצליח לשרוד את ההליכות ולכן יצאתי לשלושה ימי טרק לאגם הקילוטואה. הטרק מתחיל מגובה 2,800 מטר ומגיע עד 4,600 מ כך שהוא מצוין להתחלת התאקלמות. הזמנתי לילה בהוסטל המבוקש ביותר בתקווה למצוא שותפים לטיול, אך הגעתי ל’דורם’ הריק

הדרך למאצ’ו פיצ’ו דרך הר הסלנקטיי אורכת חמישה ימים. אלדר הצטרף אליי לדרום אמריקה ויצאנו לטרק בכוחות מחודשים. החלטנו לא לקחת מדריך ולא להצטרף לקבוצה מאורגנת, אלא שכרנו שקי שינה, אוהל, סיר וכף בקוסקו ולקחנו אוטובוס מקומי לכפר מוליאפאטה שם מתחיל השביל. הפרואנים לא מפרגנים למטייל העצמאי, ופשוט בלתי אפשרי היה למצוא מפה של השמורה ושל השביל המוביל למאצ’ו פיצ’ו. ולמה להם? כשאדם משלם כ-500$ לסוכנות הטיולים, פשוט לא שווה להשקיע בתרמילאי שתרומתו הצנועה מסתכמת בפחות מ-100$, רובם מתבזבזים

ליאור המאמן שלי אמר לי פעם שהוא מתחיל כל טריאתלון ספרינט בדופק 180 פעימות לדקה כדי להגיע למקסימום ביצוע בזמן קצר. כל צעד שאני מתחילה גורם לי לחשוב על המשפט הזה. הבייס-קמפ של הר הHuayana Potosì שבו אני נמצאת, שהאוויר כל כך דליל בו בחמצן, מתחיל בדופק 180. מחר לפנות בוקר אנסה להעפיל לפסגת הר הHuayana Potosì בגובה 6,080 מטר. הגובה הכי גבוה שטיפסתי אליו אי פעם (בשיא מחזיקה פסגת Kala patar המשקיפה על האוורסט בגובה 5,630 מטר). התחלנו בבייס קמפ בגובה 4700. שם מילאנו את התיקים באינסוף

מדבר המלח הגדול בעולם בעצם עושה את מרבית רווחיו מליתיום! כמובן שיש המון מלח, אבל זה משאב זול, אחד שבוזקים על תפוחי אדמה, לא כזה שמכינים ממנו בטריות ורכיבים למחשבים וטלפונים. היום, ילדים, לא תצטרכו לקרוא הרבה אלא רק להתבונן בתמונות כמו שאתם אוהבים. כולם מכירים את תמונות הלבן האינסופי המוכרות ואת משחקי הפרופורציות והשקיעות (מי מזהה מי אני?) אבל… כמה מכירים את אי הקקטוסים? אגמי התכלת והלבן המתוקים בהם דרים פלמינגו משלושה סוגים: ג’ם (ורוד), לבן ושחור קטן. כמה יודעים שהסאלאר גובל

בגובה 4000 מטר מעל פני הים שוכנת העיר הגבוהה בעולם. אף אחד לא בוחר לגור מרצונו בגובה כזה. כשטיילתי בנפאל לפני קצת פחות משנה, 4000 מטר היה הקו הדמיוני שמעליו לא גדלים עצים. זה היה הגובה בו כבר אין כפרים, קר מדי ואנשים לא מוכנים לגור, אלא רק מגיחים לחודש-חודשיים בעונת התיירות כדי לתחזק את הגסט-האוסים ולקבל את פני התיירים. עם שוך העונה, הם ממהרים לחזור מטה לבתיהם החמימים. אז למה לגור בכלל בגובה כזה? ועוד בעיר כמו פוטוסי… פוטוסי עיר דוחה. אזור תעשיה אחד גדול. הכל אפור או אדום כמו

לרגל פתיחת סניף דקתלון הראשון בישראל, נסעתי לאזור כפרי מרוחק (דווקא לא ראשון לציון) בו מדברים אך ורק בשפת הקצ’ווה. לא “כמה זה חמישה בגדי ים? ותביא גם סנפירים לילד” אלא קצ’ווה של ממש, שפתו של עם האינקה הקדום. שפה בה Imaynalla זה hello. מכתש מרגוה נמצא כשעה נסיעה מהעיר סוקרה שבבוליביה. במרכז המכתש, שהיקפו 8 ק”מ, יושב לו הכפר בעל אותו השם. במרכז המכתש גבעה חדה שהנה שריד ללוע הר הגעש שיצר את המכתש, על פי אחת הסברות. בפסגת הגבעה המרשימה קיים בית הקברות של המקום שנחשב קדוש והוא הוק

כמעט לכל הבוליביאנים יש שני שמות משפחה. אתמול גיליתי את הסיבה לכך. הגילוי ארע באמצע ארוחת ערב עם גבריאלה, 24, בחורה מקומית מהעיר האקס-בירה של בוליביה,סוקרה (Sucre). כפי שנהוג בבוליביה, גבריאלה פלורס-טורס קיבלה את שם המשפחה הראשון מאבא (פלורס) ואת שם המשפחה השני מאמא (טורס). כשגבריאלה תיתחתן, אם ירצה השם או ישו או אבא שלה, לבעלה יהיו שני שמות משפחה שונים לחלוטין שקיבל מאביו ואימו. “מה תכתבו על השלט בכניסה?”, שאלתי. גבריאלה צחקה. אולי לא הבינה את השאלה כי לא היה לי מושג איך אומ

אמנות האכילה בידיים זו ממש טכניקה שההודים לומדים מגיל צעיר כדי להגיע לרמת מקצוענות בה ניתן לאכול ארוח הודי בפעולה ה שלמה, כולל אורז, דל, צ’פטי וירקות מבושלים ללא לכלוך של כף היד, אלא רק של האצבעות. מישוש המזון הוא החוש החמישי שמאפשר תחושה של האוכל ותורם גם, לדבריהם, לתחושת השובע והסיפוק מהסעודה. מאחר וזה נשמע לא מסובך מדי, ואני כבר ככה מסיימת לאכול כל ארוחה כשיש תיעוד על כל חלק בגופי של המנות אותן אכלתי – אז החלטתי לנסות. הניסיון הראשון נחל כישלון חרוץ ונראיתי כמו תינוק שמסיי

מלנה הוא שמו של כפר במרומי ההרים של עמק פרוואטי בגובה 2800 ללא כביש, שנגמר כך לפתע, אלא גרם מדרגות של כקילומטר תלול עולה מעלה ומהווה את הדרך היחידה אליו. הכפר לא כפוף לאף רשות מקומית או עירייה. אין בו פחי זבל, תשתיות או בית ספר כלל והביוב זורם ברחובות. כולם מעשנים מריחואנה חופשי כולל הילדים. לפי אמונתם, אסור להם לגעת באנשים אחרים מחוץ לכפר. לא בהודים שאינם מקומיים ובטח שלא בתיירים. לתיירים אסור כלל לגעת במבנים הקדושים בכפר, כדי לא לטמא אותם. בהודו, בה כל כך קשה שלא לגעת באנשי

אמא רוצה שנלך לחגוג את ליל הסדר בבית חב”ד במנלי. ניר ואני מתנגדים. השאר נמנעים בשביל מה נסענו עד קצה העולם, בשביל להכניס את עצמנו לחדר מלא ישראלים? לא ראינו אף ישראלי מהרגע שעזבנו את דלהי לפני שבוע, למעשה לא ראינו אף תייר מלבד הולנדי ובריטית אחת ששוחחו נמרצות באיזה מקדש קרישנה על ההר. מפה לשם – נסענו 22 ק”מ למנלי לעשות את הסדר בבית חב”ד. ‘חייבת לברוח מפה – ומהר’, המחשבה הראשונה שהיכתה בי כשנכנסנו לחדר מלא 50 דוברי עברית, שולחן ערוך כלים חד-פעמיים ושני לובשי שחורים מזוקנים.

בהודו 29 מחוזות, 23 שפות רשמיות וסך הכל 191 שפות ודיאלקטים. למעשה, בשלוש המדינות הדרומיות ביותר לא דוברים כלל את שפת ההינדי. איך הם מדברים ביניהם? בתנועות ידיים, מילים משותפות או באנגלית! אני מופתעת בכל פעם לטובה כמה אנגלית שגורה כאן אצל המקומיים. עוד אני מופתעת לטובה משלטי ה”אסור לעשן כאן” בכל מסעדה וגם סתם כך ברחובות ראשיים. ואכן ראיתי מעט מאוד הודים מעשנים (לפחות סיגריות), הם מעדיפים ללעוס טבק לעיסה ולירוק אותו לכל עבר. את שבת בילינו בנסיעה מפותלת בכבישים צרים ומשובשים של

KSL – Kalka-Shimla Railway רכבת שמתפתלת ועולה מעלה אל תוכי ההימלאיה ההודית מ-1906 ברצף עד היום. 101 מנהרות חצובות בהרים, הארוכה שבהן מגיעה לאורך של מעל לקילומטר (ומדובר במערכת פסים ענתיקה מתחילת המאה הקודמת, כן?). הבריטים לימדו כאן את ההודים איך בונים מסילת רכבת ועשו ניסויים בשטח. מסיבה זו ובטח תרומה קטנה של הטופוגרפיה הבלתי אפשרית, הפסים צרים מכדי רוחב פסים סטנדרטי שאנחנו שנקבע על ידי כירכרה עם סוסים. רכבת צעצוע אדומה-צהובה, עם ספסלים צפופים שמתאימים לישבנים במידות ילדים ורג

יש כל כך הרבה תושבים בהודו שאם ניקח את כולם ונניח בישראל, יהיו מעל 62,000 איש בכל קילומטר רבוע. זה אומר טול-כרם כפול 20,770 פעם. .הבטיחו לי הודו – שקט, מדיטציה, יוגה, שלווה, ריטריט, דלאי למה וטאג’ מאהל. נחיתה “רכה” בדלהי ללילה גשום עם 27 מעלות. לתוך מונית מונעת גז מודל תרפ”ט שעל גבה מודבק סטיקר “This car respects women” עם שתי שגיאות כתיב. צבעים וניחוחות, תבלינים חריפים מתערבבים בביוב, ילדים קבצנים, כלבים משוטטים, רוכלים בדרך לפתוח את היום ב’מיין באזאר’, זוהמה ובתי פאר. שעתיי

Excited to write my first post in my new website. Haven’t written one since 9th grade! Starting to clean all the rust… #first