חיפוש
  • Noa Cafri

איפה הקסם?

אמנות האכילה בידיים


זו ממש טכניקה שההודים לומדים מגיל צעיר כדי להגיע לרמת מקצוענות בה ניתן לאכול ארוח

Brighu eats

הודי בפעולה


ה שלמה, כולל אורז, דל, צ’פטי וירקות מבושלים ללא לכלוך של כף היד, אלא רק של האצבעות.

מישוש המזון הוא החוש החמישי שמאפשר תחושה של האוכל ותורם גם, לדבריהם, לתחושת השובע והסיפוק מהסעודה.

מאחר וזה נשמע לא מסובך מדי, ואני כבר ככה מסיימת לאכול כל ארוחה כשיש תיעוד על כל חלק בגופי של המנות אותן אכלתי – אז החלטתי לנסות.

הניסיון הראשון נחל כישלון חרוץ ונראיתי כמו תינוק שמסיים לאכול גרבר. לא התייאשתי וכתבתי לי תכנית אימונים כדי לעמוד ביעד הנכסף – ארוחה על פי אמות הנימוסין ההודיות. אשתף אתכם באימון הראשון בתכנית האימונים: נסו לחתוך לאפה או פיתה עם יד אחת ולנגב חומוס או טחינה. בהצלחה.

להודים אלפי אלים. אלילים.

הגענו לעמק קולו בתקופה חגיגית – המלה. בכל יום בכפר אחר מוציאים את אחד האלים שכבר השתעמם מהשהות המונוטונית בכפר, לטיול. נושאים אותו במסע אלונקות מכוסה בכילה מפוארת בתהלוכה רגלית חגיגית עם כלי נגינה מכפר לכפר.


קירגנגה טרק


קירגנגה ירדה מהתכנית, על אף ההמלצות הרבות שקיבלנו, בשל ריבוי שלגים שלא איפשר הליכה ולינה במסלול. במקומו תכננו טיול בין כפרים למרגלות ההרים המושלגים. יצאנו מקסול, הידועה בכינוי

IMG-20170415-WA0020

Kheerganga dip by the Cafri’s


‘מיני-ישראל’, בדרכנו לכפרים טוש וקלגה. בדרך, במהלך ארוחת הבוקר של פיתה ממולאת כרובית ומשוחה בשמן (Gobi Parantha), שמענו שמועה מפי המקומיים שהטרק נפתח ממש עכשיו! חיש קל שינינו את יעדנו: ארזנו מחדש בתיקינו שקי  שינה, פנסי ראש ו-5 קילו בננות ויצאנו לטרק.

דווקא נחמד לבלות מחצית מיום ההולדת שלך במקום חסר קליטה.

טיפוס בתוך יערות מחטניים מעלה מעלה בין מפלים והבוץ שהם מותירים. שיא הטיול הוא המעיין החם הנובע מההר, שהפך למקום קדוש והוקם בו מקדש, כמובן.

חוויה חגיגית לטבול במעיין טבעי גופריתי רותח על צלע הר כשברקע פסגות מושלגות.

(דרמסלה (דרמשלה, בפי המקומיים


dudu falafel

פה זה דרמסלה, או תחנה מרכזית עפולה?


העיר מחולקת לשכונות לא נגישות לרכב, בחלקן, שמפוזרות בין עצי היער על ההרים. מקום יפה בו מתגורר הדלאי לאמה בשכונה העליונה ביותר, דרמקוט, בבית לבן ומיוחד. מיוחד עד שפוגשים בעברית ברחוב, שלטים בעברית, ישראלים ממלאים כל גסטהאוס. זו כבר העיירה השניה שמכונה  אחרי קסול. על ידי המקומיים “מיני ישראל”.

ברחנו להרים ועלינו להשקיף על הכל מהטריונד – ההר הגבוה ביותר מעל דרמסלה.


triund

נוף ההרים בטרק הטריונד העולה על ההרים שמעל דרמסלה


 תחנה אחרונה – אמריצר

התחלנו בדרכנו חזרה וירדנו מההרים הקרירים לשפלה הלוהטת.

חילופי משמר על גבול הודו-פקיסטן, שאין בהם אף חילוף של אף משמר אלא הורדת דגלים של שתי המדינות בשקיעה. טקס, הזוי מעט, שלא ברורה תכליתו אלא לשם הצגת לאומיות כוחנית מטעם שתי המדינות בליווי קהל ,מוזיקה, קריין הודי ותס”חים. מקום חביב לבילוי משפחתי חינמי ב-40 מעלות בצל.


מקדש הזהב או מקדש האל, המקום הקדוש ביותר לסיקים, ניצב על אי מלאכותי באמצע אגם מרובע. על פי המראה החיצוני, הסיקים מזכירים מאוד מוסלמים – מתפללים בהשט

golden temple

The Golden Temple


תחות ונגיעה של המצח בקרקע, חובשים טורבן ומאמינים באל אחד. אבל יש משהו הרבה יותר יפה בהגשמה של הרעיון הדתי שלהם: רוב הדתות מדברות על שלום עולמי, ודאגה לכל המאמינים שלהן.הסיקים באמת עושים זאת. מקדש הזהב (הארימנדיר סאהיב), בדומה לשאר המקדשים הסיקים, פתוח לכל מבקר ללא הבדל דת, גזע או מין.


כולם מוזמנים להוריד נעליים, לחבוש כיסוי ראש, לשטוף את רגליהם ולהתכבד בארוחה חינמית המוגשת 24 שעות. מדי יום

Eating golden temple

מתכבדים בארוחה חינמית יחד עם עוד מאה אלף הודים


אוכלים במפעל הזה כמאה אלף איש! מדהים לראות אותם מתפעלים את קילוף ראשי השום, שטיפת הכלים ההמונית והגשת המזון באולמות תפילה עצומים במתחם המקדש.

האוכל כאן חריף יותר, כאילו אנחנו לא מזיעים מספיק.

זבל

יש בזה משהו מאוד נוח, המרחב הציבורי לא שלך, לא קשור אליך או לאף אחד ואפשר פשוט לסיים את הבננה, ולהשליך את הקליפות מהחלון. חלון הרכב, חלון הרכבת, חלון הבית. חוק הבננה חל גם על בקבוק המים שסיימת זה עתה, קרטון המיץ, צלחת האוכל החד-פעמית.

התוצאה – כל רחוב, סימטה, פארק, מרחב ציבורי – מפוצץ בזבל. כאשר אין הפרדה בין מי שתיה לבין ביוב, אז הכל הופך לתערובת צחנה של ביוב ואשפה שזורמת ברחובות, להנאת העכברים והג’וקים.


בחלק נכבד מהמקומות, אין כלל רשות מוניציפלית שתפזר פחים ותאסוף את הזבל, כך שחוק הבננה הוא ברירת המחדל.

garbage

פינה ירוקה רנדומלית שתפסתי בעיר Chandigarh


בניגוד מוחלט למרחב הציבורי, המרחב האישי – הבתים, החנויות – נקיים ומצוחצחים. ההודים מקפידים לטאטא את הלכלוך החוצה כדי שיצטבר שם. לא משנה באיזה אוהל מט לנפול בפרברי צ’נדיגר מתגוררת משפחה, האוהל, ואם בנמצא גם רחבת הבטון, כלומר החצר, יהיו מצוחצחים למשעי. לעומת חומת השקיות והעטיפות שתעטר את סביבתם. הדבר נכון גם אם מדובר במקדש.



הקסם של הודו

מרבים לדבר על הדבר המופלא הזה – השקט, השלווה שמשרה המקום.

הגעתי למסקנה פחות שאנטי – הרבה מהקסם הוא בכלל קסם כלכלי, עם כמה שהמרחק בין קסם לבין כסף תהומי.

איך שלא נהפוך את זה, זו אחת הסיבות העיקריות בגינה בן אדם יכול להיזרק שלושה חודשים באיזה אשראם, בלי להזיז אצבע, אלא לשם גלגול ג’וינט. הוא יכול להיות בטוח שיבוא אוכל לפיו, יכבסו לו וינקו לו, כשארוחה מלאה עולה 7-8 ש”ח, ולילה עולה 20-50 ש”ח (תלוי כמה חשוב לך שירותים בחדר, נייר טואלט, מגבת וזוטות כאלה).

זה לא סתם שלא תשמעו על מישהו שהולך להיזרק כמה חודשים באיזה פיורד בנורבגיה. “

הקסם של הודו, כפי שאני רואה את זה, מתבטא במגוון העצום שיש בתת-היבשת הזו. תאי שטח שונים, שפות שונות, דתות שונות, קסטות, עניים מזי רעב מול עשירים כקורח, אי הפרדה בין מי שתיה לביוב מול פצצת אטום – כולם חיים בפלורליזם דמוקרטי הרמוני. לכל אחד יש מקום.

הקסם של הטיול מתבטא באווירה שלו ופחות קשור למיקום.

הסתיים לו הטיול להודו. תמשיכו לשמוע את הגיגיי המערביים המתנשאים בטיול הבא…

IMG_20170409_160703

אור מחפש שידוך בעיתון המקומי. אפשר לבחור כלה לפי דת, לפי קסטה ויש גם מדור נישואין בשנית


6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול