חיפוש
  • Noa Cafri

הישרדות בג'ונגל האמזונס או: טרמיטים זה טעים?

ברגע שאצליח להפסיק לגרד כל פיסת עור חשופה שספגה אינספור עקיצות יתושים משני סוגים, נמלות אש וחרקים מעופפים אחרים במשך חמישה ימים בג’ונגל, אתחיל לסכם.

אכלתי גם פירות טרופיים שמעולם לא דמיינתי שקיימים, שני צבי ים על ביציהם ואפילו טרמיטים.



אבל נתחיל מההתחלה…

גשם זלעפות קיבל את פני ביורדי מהמטוס בעיירה הטרופית רורנבקה שעל שפת נהר הטואיצ’י וג’ונגל האמזונס. פגשתי את דורון, קובי ואת מוגלי המדריך המקומי. כל אחד קיבל מצ’טה, כילה ומזרון שטח ויצאנו אל חמישה ימים במעמקי האמזונס.



לאחר הליכה של כשלוש שעות הגענו לפיסת האדמה בה נקים מחנה הלילה. מוגלי הורה להתחיל לחטוב עצים, עסק רועש למדי. היה נראה לו טבעי למדי להוריד עץ שלם בג’ונגל לטובת המדורה שלנו הלילה. אז הורדנו. “לכי תביאי מים מהנהר”, החווה בידו לעבר הסירים הריקים. הנחתי את המצ’טה מהעסק המשמים הזה של כריתת עצים בשמחה.

















מקלחת קצרה במפל הסמוך ויורד הלילה. מוגלי ערך טקס לכבוד פצ’ה-אמא, אמא אדמה. כיבדנו אותה במטעמים האהובים עליה אותם הנחנו בבור שחפרנו באדמה – עלי קוקה, סיגריות ואלכוהול בוליביאני 96%. מוגלי ברך אותנו אחד אחד באמצעות נשיפת עשן סיגריות ומלמול ברכות בקצ’ווה בכל חלק של הגוף, כולל מאחורי האוזניים ועל כפות הרגליים. בסוף הדלקנו את הבור על כל תכולתו וביקשנו מפצ’ה מאמא שתגייס את הטבע לטובתנו בחמשת הימים הקרובים.



לאחר ארוחת הערב שכללה אורז, מאחר ולא הספקנו לצוד שום דבר מאכל היום, יצאנו לסיור לילה בערבי הנחל בעקבות חיי הלילה. רק אנחנו והג’ונגל. ראינו נחש ארסי, קוף נוקטורנו שפעיל רק בלילה ועכבר מים ענק. השמים זרועי כוכבים ואני לא מכירה אף קבוצת כוכבים בחלק זה של הכדור. לילה ראשון בג’ונגל. מוזיקת היער בלילה רועשת במיוחד – ציפורים, קרפדות, חרקים, קופים וצרצרים מלווים את פכפוך מי הנחל. ממש תזמורת! רק ארבעתנו במעבה היער וכל החי בו. עם שחר נכנסים למעבה הג’ונגל שמסתבר כמקום הררי במיוחד, רק שלא ניתן לראות את גובה ההר, תחילת הטיפוס או סיומו מבעד לסבך הצמחיה. המוני פרפרים בכל הצבעים והגדלים, יתושים, עכבישים, נמלים, קרציות, חרקים מכל סוג חלקם עצומים וזימזומם נשמע כמו מנוע של קוואד-רוטור שחולף ליד האוזן. שריקות הציפורים מדהימות וכמעט אנושיות. העורבני החקיין כל כך משכנע שאני מוצאת את עצמי מסתובבת לחפש את קטניס אוורדין שתבשר לי על תחילת משחקי הרעב.

משחקי הרעב


דורון לא מפסיק להתלונן שהוא רעב. עיקר השיחה באופן טבעי נסובה סביב מיני מאכלים. מוגלי מוצא פרי טרופי משונה שאני חוצה באמצעות המצ’טה ואוכלת בתאווה. זאת, לאחר שאני מסירה כמה קורי עכביש שנדבקו לשפתי. הפרי ממשפחת המנגו, גודלו כמנגו קטן, קליפתו כחרוב עבה. תוכנו יבש כמו חלווה, צבעו חלב וטעמו מזכיר חרוב. אנחנו מחסלים כל אחד כמות מכובדת של הפרי הזה, והדבר מהווה אחלה של ארוחת צהריים (דורון עדיין רעב). ביציאה מהסבך מתגלה נחל, ומוגלי מצביע מעלה על עץ. “אסאי!”. אני חשבתי לתומי שהוא מתכוון שננענע את העץ עד שיפלו הפירות הסגלגלים הקטנים, אבל מוגלי מוציא מצ’טה ומתחיל להכות בגזע. אני לא מאמינה שאנחנו הולכים לכרות עץ אסאי רק כדי שארבעתנו הקטנים נוכל להרוות את צמאוננו במיץ טרי, אבל לג’ונגל חוקים משלו. נשמעת צעקת” עץ נופל!” בגרסה הספרדית, וקובי, שמעולם לא טעם אסאי, ממהר לתחוב כמה פירות לפיו ומיד יורק בגועל. “צריך לערבב במים, לכתוש עם אבן ואז נשתה מיץ!”, צוחק מוגלי. את הפירות אספנו עד שהתמלאנו כולנו בצבע סגול ואת גזע העץ החלק קילפנו עד שהגענו ללבבות הדקל הטעימות שהתחבאו במרכזו.


COMO יוסי


אנחנו ממשיכים לצעוד. הרגליים כבר נפוחות, אדומות ומלאות שלפוחיות ופטריות מההליכה הממושכת בנהר, ושפשוף רצועות סנדלי השורש על העור. על השריטות של יום האתמול נוספו עקיצות יתושים שהתמלאו באדמה חוצה. את היום סיימנו במחנה על שפת נהר חולית בשליפת קרציות הדדית. מסע ההישרדות עושה את שלו. הערב תפסנו שני צבי ים, מוגלי זרה עליהם מלח בעודם חיים והם מתחממים על גריל עשוי קני במבוק. גם הביצים שלהם ערבות לחך. תוך כדי שליפת רגלי הצב האפויות מהשריון וכרסומם מוגלי מספר לנו כיצד אביו השתתף בחיפושים אחר יוסי גינזבורג, שאנו מכירים כגיבור הספר “בחזרה מטואיצ’י”. איך הוא נמצא אבוד ומבוהל, מלא עקיצות ותולעים ולא נותן לבני אדם להתקרב. הסיפור, שאני מכירה רק מהזווית הישראלית, מרתק מהצד הבוליביאני, ומעולם לא שמעתי אותו מסופר כך. זוגות זוגות של תוכים עוברים מעלינו בשיחה ערה ביניהם בעוד אנו מתקדמים לאורכו של נהר הבני שנשפך לנהר הטואיצ’י. לחלק מהתוכים בטן אדומה, לחלקם צהובה והמראה מרהיב. “תראי, יגואר!”, מוגלי מצביע מאחורי ומוריד את מבטי על הקרקע. שני נמרים מרהיבים מגיחים ממחבואם כשלושה מטר מאחורי ומזנקים בריצה קלילה לעבר הסבך שלכדת הנהר. הנמרה השניה איטית וגמלונית יותר ונראה שהיא בהריון. נשמתי נעתקת. מוגלי ואני יושבים דומם על בול עץ ולא מסירים את מבטנו מהנקודה בה נעלם זנב הנמרה. מוגלי מודה לפצ’ה מאמא. עם הגיענו לנהר הטואיצ’י, התיישבנו לדוג את ארוחת הערב. שעתיים של דיג בהם העלנו חרס בחכתנו, הוסיפו לנו בעיקר כמות עקיצות נכבדת. גם הלילה נאכל אורז.




לילה אחרון בג’ונגל לגדות הטואיצ’י. קולות בנהר הזורם בחזקה, הקופים, התוכים, ושאר זמזומי החרקים המוזרים הפכו כבר מזמן לשיר הערס שלי. השמש שוקעת לאיטה על הנהר בו רחצתי לעת ערב במקלחת מרעננת. לפתע, נפתחים שערי שמים והגשם שקיבל את פנינו ביום הראשון, מכה שנית. אנחנו נסים למחסה – תחת יריעת פלסטיק שפרסנו, מבודחים ומפוחדים קלות. הרעמים מתנפצים מעלינו ואנחנו צופים מתוך הכילה במחזה המרהיב ובשריטות הברקים בשמים. למחרת מגיעה סירה לאסוף אותנו – האנשים הראשונים שאנחנו פוגשים בחמשת הימים האחרונים חוזרים בשיט ארוך שנמשך שעות על נהר הטואיצ’י. כמעט כמו יוסי.


לא חשבתי שאעלה אי פעם תמונה של הרגליים שלי, והמבין יבין. אבל יצירת האומנות האבסטרקטית שמנקדת את רגליי היא משהו שלא יכלתי להתעלם ממנו (הלוואי ויכולתי)



10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול