חיפוש
  • Noa Cafri

6,080 מטר – הטיפוס הקשה ביותר שעשיתי בחיים

ליאור המאמן שלי אמר לי פעם שהוא מתחיל כל טריאתלון ספרינט בדופק 180 פעימות לדקה כדי להגיע למקסימום ביצוע בזמן

קצר.

כל צעד שאני מתחילה גורם לי לחשוב על המשפט הזה. הבייס-קמפ של הר הHuayana Potosì שבו אני נמצאת, שהאוויר כל כך דליל בו בחמצן, מתחיל בדופק 180.

מחר לפנות בוקר אנסה להעפיל לפסגת הר הHuayana Potosì בגובה 6,080 מטר.

הגובה הכי גבוה שטיפסתי אליו אי פעם (בשיא מחזיקה פסגת Kala patar המשקיפה על האוורסט בגובה 5,630 מטר).

התחלנו בבייס קמפ בגובה 4700. שם מילאנו את התיקים באינסוף משקולות בדוגמת ציוד טיפוס: נעלי שלג, קרמפונס עשויי מתכת, גרזן שלג כבד עשוי מתכת, פליזים, מעילים ומכנסיים חסינים לשלג, קסדות, פנסים ושקי שינה.

מזל שאני מטיילת light travel ולא הבאתי שום ציוד אישי איתי מלבד מברשת שיניים. כל הבגדים שלי נמצאים עליי.

לאחר ארוחת צהריים התחלנו לטפס להיי-קמפ שבגובה 5200מ. העליה תלולה, יורד ברד ושלג לחליפין, התיק כבד, אנחנו הולכים בתוך ענן שנמצא בכל מקום אליו מסתכלים והגב… התיק הזה כל כך כבד. כל מדרגה חלקלקה נוספת, וכל צעד מאמץ את שרירי הארבע-ראשי מאוד וכמו שהזכרתי, הנשימה מהירה והדופק מרקיע שחקים באופן קבוע.לילה לבן

עולה יחד עם קבוצת צ’כים משעשעים שכיבדו אותי בבשר אנטריקוט מלוח מיובש ובעוד שלל חטיפים צ’כים והצעות החלפת דירות פראג-תל אביב.

ההיי-קמפ בגובה 5200 מטר מתגלה כלא יותר מביתן עשוי מפח עם תקרת פיברגלס בו אנו מצטופפים 16 אנשים על מזרנים. מיותר לציין שאין חשמל, חימום, ריהוט כלשהו, תקשורת כלשהי.

גם אין מקום על הרצפה ל-16 מזרנים בפחון הקטן, אז אני חולקת את המזרן עם בחור בלגי.

ארוחת הערב הוגשה ב-17:30, ב-18:00 קיבלנו תדריך לגבי הלילה הלבן שמצפה לנו ופרשנו לנסות להירדם בשעה הלא שגרתית יחד עם ההתרגשות הנלווית בשקי השינה כשבחוץ מתחת לאפס.

עד כאן מצב הרוח שלי בשמים, ההתרגשות בשיאה. לא מרגישה את הגובה הרב, התכוננתי כראוי. כבר כשבועיים שאני נמצאת בטיולים מעל גובה 4,000 מטר, בשיאם עשיתי טיול מכין של יומיים להרי ה Condoriri שפסגתם 5337 מטר, אני בכושר טוב ומוכנה לטיפוס השלגים הראשון בחיי.

סיימתי את הטיפוס מהבייס-קמפ להיי-קמפ ראשונה מהקבוצה, טיפוס שלא כולם הצליחו לסיים, ובחור צרפתי אחד נאלץ לחזור למטה עקב מחלת גבהים.

מחלת גבהים מתחילה בכאב ראש חד, צליל גבוה קבוע שמהדהד בראש. לעיתים מלווה בבחילה וסחרחורות. לא משחקים עם זה, זה רק מחמיר ולכן יורדים בגובה באופן מיידי, מה שאמור לפתור את הבעיה.


לילה לבן

השכמה בחצות, תה עלי קוקה עם פת לחם ויציאה ב-1 בלילה. מי שלא מצליח להגיע לפסגה עד הזריחה, מסתובב ויורד. מסוכן לרדת מההר כשהשמש כבר בשמים וממיסה את השלג. הדבר עשוי לגרום למפולות.

כל זוג מטפסים קשור בחבל למדריך שמוביל את הטיפוס. חילקו אותנו לפי רמות, אני קיבלתי את צנסקה הצ’כית מאחר וסיימנו ראשונות את הטיפוס להיי-קמפ באותו אחר צהריים.

מרכיבים קרמפונס (דוקרנים לאחיזה בשלג) על נעלי השלג עשויות הפלסטיק (נעליים קשות כמו נעלי סקי) ועליהן חותלות עמידות לשלג, נקשרים בחבל, שמים קסדות, שולפים גרזני שלג ויוצאים לדרך הארוכה למעלה. לפחות המשקל הרב שסחבנו למעלה כבר לא נמצא על הגב, אלא על הרגליים.

הירח מאיר את השלג הלבן ואנחנו מכבים את פנסי הראש לאור התאורה הטבעית שמספק לנו הלילה. כמעט כמו אור יום. את שביל השלג הכבוש המפותל למעלה מנקדות אלומות אור של חוליות מטפסים לפנינו. רחוקות וגבוהות כך כך. יש עוד דרך ארוכה. אני עדיין מלאת עליצות ומשיבה בחיוך ו”מוי ביין!” לשאלות המדריך לשלומי. נוף אורותיה של העיר לה פאז נפרש למרגלותינו.


כל כך קר

זה מתחיל בהדרגה: תוך שעה של עליה קפאו לי המים בשלוקר. תוך שעתיים איבדתי כל תחושה בידיים וכל יכולת מוטוריקה עדינה (כולל לפתוח את כיס המעיל, להוציא שוקולד או חטיף אנרגיה), תוך שלוש שעות חטפתי היפותרמיה קלה וגיליתי אפתיות (גדולה מהרגיל) לסביבה. כבר לא אכפת לי מכלום. לא אכפת לי אם אגיע למעלה, או אם לאו. אולי רק אעצום עיניים ואנוח קצת בגומחה בשלג?

צעד, צעד. עקב בצד אגודל. שיפועים מטורפים שאני חוששת שיוציאו את התאומים שלי מהמקום. מדי פעם צריך לדלג מעל תהום בין שני קרחונים או לעקוף בור שלג שקרס לתוך עצמו. והנשימה מאיימת לבקע את החזה. אין חמצן.

המדריך מתחיל להאיץ בנו אחרי כשלוש שעות. הגענו רק למחצית הדרך. צריך ללכת מהר יותר כדי להספיק להגיע לפסגה. הצ’כית ואני מסתכלות אחת על השניה במבט אבוד.

אין לנו יותר מהר. ההליכה נעשית ברצף כמעט ללא הפסקות, ואם יש הפסקה היא לא אורכת יותר מחמש דקות כי אחרת קופאים מקור. – 14 מעלות. שעון הסונטו שלי קפא. בד החמצוואר שעוטף את צווארי נוקשה כי הבל הפה הרטוב שבו קפא גם כן. אני מבחינה בגושי קרח על הזקנים של חלק מהבנים.

הנשימה כבדה שטוחה ומהירה, הגוף משווע לחמצן והנשימות המהירות והדופק הגבוה לא עוזרים לו בכך.

לא ראינו אף צ’כי מהקבוצה שהתחלנו איתה בשעה האחרונה. צנסקה שואלת אותי אם נחכה לחבריה, ואני מסבירה לה שנראה שהם לא יגיעו לכאן. אנחנו מסכימות שנלך עד שהמדריך יסובב אותנו חזרה למטה. שתינו תשושות וחסרות כוחות.

“זה בסדר שלא נגיע לפסגה מבחינתך?”

“כן”, אני עונה חלושות.

אני מתרגמת לצנסקה את שאלות המדריך גונזלו בספרדית: “קומו אסטס? קומו לה’קבסה?”

“מה שלומך? איך הראש”

היא ממלמלת שהיא עייפה אבל הראש בסדר.

אני כל כך תשושה שאני בקושי מרימה את הראש להסתכל על המדריך גונזלו מעמידת השש שאני כורעת בה על השלג בזמן ההפסקה הקצרה כדי להצליח להרגיע את הדופק. גונזלו מורה לי לחייך ואני לא מצליחה.

השחר כבר כמעט מפציע. מראה מרהיב של רצועות אור אדמדמות, צהובות וורודות מאירות שטיח של עננים ממנו מציצות פסגות לבנות.

עבורי זה לא סימן טוב. השעה כבר עוד מעט 5, הגובה 5,900 ואת הכוחות האחרונים איבדתי כבר לפני 400 מטר גובה. איבדתי תקווה, אך לפתע המדריך מצביע על הפסגה ממש מעלינו. קטע טכני קצר שכולל שיפוע של כמעט 90 מעלות כאשר צריך למשוך את הגוף למעלה באמצעות גרזן השלג, רוחות צד מקפיאות עם רסיסי שלג – ואנחנו למעלה!


למעלה

אני לא מאמינה והמילים בקושי מצליחות לחדור אל אוזניי ומוחי. העלייה הזו נגמרת מתישהו?

מהפסגה מתגלה נוף מרהיב לכל הכיוונים של העיר לה-פאז, אגם טיטיקקה ורכס Condoriri.

רק 7 מתוך 16 החבר’ה שהתחילו איתי את הטיפוס, הצליחו לסיים. אני מחבקת את הצ’כית בשמחה ואף מצטלמת עם שלושת הצ’כים שהגיעו לפסגה יחד עם דגל צ’כיה. המדריך דוחף לי גם דגל בוליביה, ואני לא מסרבת. ציונות.

אין בי כוחות אפילו להוציא את הטלפון מהכיס ולצלם לראשונה את הנוף המרהיב שנפרש למרגלותיי.

הרוח מקפיאה והשמש מתחילה לעלות, אסור להתמהמה וצריך לרדת מהפסגה.

הדרך למטה גם היא בלתי נגמרת למרות שאורכה רק כשעתיים ונעשית באור. המדריך מורה להסתובב, וכעת אני מובילה את הדרך מטה. הגוף כל כך לאה ועייף, והירידה המושלגת האינסופית לא מיטיבה עם הברכיים וארבע ראשי.

בנסיונות לעודד את רוחי בדרך למעלה, חשבתי על מצבים פיזיים קשים שהייתי בהם וניסיתי להשוות ולמזער את הקושי. חשבתי על חצאי האיירונמן בקרואטיה בגשם זלעפות ובישראמן עם עליות תלולות ורוחות, חשבתי על מיני לילות קפואים, ניווטי בדד, מילוט ועוד אתגרים בצבא וחשבתי על טסט-אימון מהיר ועצים של ריצה/רכיבה.

חשבתי וחשבתי. היו לי כשש שעות של עליה חשוכה לחשוב. הגעתי למסקנה שהעליה הזו ללא ספק היתה החוויה הכי קשה ומאתגרת שעשיתי בחיים.

חוסר החמצן בכל רגע שמעיף את הדופק לשחקים עם כל צעד, השיפועים התלולים, הרגליים הכבדות מנעלי השלג והקרמפונס, העייפות והקור החודר לעצמות עשו את שלהם.

אני נשארת בסאב6.

#6000m #snowclimb #mountainclimb #Bolivia #HuaynaPotosì

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול